עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
הריון  (1)
פוריות  (1)
שיתוף  (1)
ארכיון
אל הלא נודע
03/04/2018 22:31
ליזה
פוריות, הריון, שיתוף
הולכים אל הלא נודע 
אל הלא נודע 
אל הלא נודע 
הולכים אל הלך תדע 
אם זה טוב או רע 
שם בלא נודע 

בלי לדעת את גורלנו 
או מה יהיה 
כל אחד מנחש קדימה 
עד היכן שהוא רואה 

הולכים אל הלא נודע... 

היי. 
אני ליזה, בת 30, תל אביבית, נשואה באושר לגבר מדהים, שמפאת פרטיותו נקרא לו בשם הגנרי "מאמי".
אני ליזה, בוגרת תואר שני בהצטיינות ביעוץ ארגוני, מנהלת מערך משאבי אנוש גלובלי ב-6 מדינות.
אני ליזה, חובבת איפור, וטיפוח, וריקודים, וקריאה, וכתיבה, וצילום, ותיאטרון.
אני ליזה, ואני מטופלת פוריות. 

אל טיפולי הפוריות הגעתי עם עיניים פקוחות וללא הפתעות. 
כבר לפני כמה שנים, הרבה לפני שהופיע בחיי אהוב ליבי ואיתו הרצון להביא ילדים לעולם, אובחנתי כבעלת שחלות פוליציסטיות.
הרופאה שלפה מתוכי את המקל הקפוא והצהירה: "זה נראה כמו ענבים, הרבה ענבים". 
על אף החיבה הרבה שאני רוכשת ליין על כל גווניו וסוגיו, ובניגוד ליין, האסוציאציה בין השחלות שלי לענבים לא בדיוק "שמחה לבב אנוש". 
אבל, לא תכננתי ילדים, ולא התעסקתי בזה יותר מדי, הנחתי שכשיגיע הרגע אדאג לזה. ובינתיים, שמחה וטובת לב, הפגשתי את גופי בגלולות נגד הריון (אירוני לחלוטין נוכח המצב) ונהניתי מהחיים. 

בנובמבר השנה התחתנו. 
יומיים אחרי כבר הייתי אצל הרופאה להפניות לבדיקות גנטיות, הורמונליות, אולטרסאונד וכו'. 
הגזירה הייתה חד משמעית - "לבד - את לא תצליחי". 
בהיותי אדם רציונלי ופרויקטלי - מיד התמקדתי ב"אם לבד לא, אז איך כן?"

באותו ערב חזרתי הביתה למאמי ושיתפתי אותו בתוצאות. 
מאמי היה בעיקר הלום (אני מניחה ש 85% מהמילים שאמרתי נשמעו לו כמו קלינגונית מדוברת) וטען שאנחנו צריכים לנסות לבד, ולראות מה יהיה, ושאני מגזימה, וממהרת, ומלחיצה את המערכת (או שמא, אותו).

לאחר שפניתי ללוגיקה, פתחתי וויקפדיה ואת ליבי - הושגה ההבנה ש -"לבד, אנחנו לא נצליח".

מאותו ערב יצאנו לדרך. 
הולכים אל הלא נודע.
לא יודעים מה תהיה אורך הדרך, כמה מפותלת היא תהיה, כמה פעמים ניפול ונצטרך להרים את עצמנו וכמה פלסטרים לשים בתיק, לפציעות של גוף ונפש.


הבלוג הזה מוקדש לדרך הזו. 
אני בוחרת לקחת אותו איתי כצידה לדרך בתיק ואם תרצו לקרוא אותו, גם אתכן כשותפות מנטאליות למסע. 

כולי תקווה שבסוף הדרך הזו מחכה משהו כל כך מדהים שהוא יהיה שווה הכל. 

שלכן, 

ל'


0 תגובות
לבד
04/04/2018 23:28
ליזה
אז הנה משהו שאף אחד לא מספר לך לפני שאת יוצאת לדרך לטיפולי פוריות. את הולכת להיות לבד. 
לא, המאמי הפרטי שלך לא הולך לעזוב, להיפך, הוא הולך להיות הכי תומך, אוהב, מכיל, אכפתי וקשוב שראית אותו אי פעם. 
לא, ההורים שלך לא יתנכרו לך ברגע שיבינו שאת לא פוריה, להיפך, הם יהיו שם בתמיכה, התעניינות, גיבוי וליווי (טוב, יש להם אינטרס ברור לזכות בנכדים בהקדם ;))
לא, החברות שלך לא יאבדו עניין כי השיחות שלכן יקבלו זווית יותר עצובה או מורכבת ויכללו יותר משופינג ודייטים.
ועדיין, את תהיי לבד. 

לבד, בחדר אולטרסאונד בלי מכנסיים, עושה את החפוז הדו יומי שלך עם מקל הפלסטיק שתום העין...
לבד, עם המזרק ביד, נושמת לפני שאת פוצעת את עצמך כחלק מהשגרה היומית שלך...
לבד, כשאת מרפרשת את תוצאות בדיקת הדם החל מ 11:30...
לבד, כשהאחות תתקשר ותגיד שמעלים את המינון, או משנים טיפול, או ממשיכים...
לבד. 

אין מה לפחד מזה, אין מה לכעוס על זה, מה שכן - יש להיערך לזה. 

בן הזוג שלך לא יוכל להיות שם תמיד, בכל בדיקה ובכל שיחה. 
ההורים שלך לא יוכלו להחזיק לך את היד ולפתור את הבעיה בשבילך. 
החברות שלך, נחשי מה? יש להן חיים משל עצמן - עם בני זוג משל עצמן, ואם הן בגילך הן בטח גם מנסות להיכנס להריון / בהריון / עם ילדים.

לכולם אכפת, אבל רק את עוברת את המסע הזה עם עצמך. 
רק את תרגישי את מה שתרגישי, רק את תחווי את מה שתחווי. 

כבר עכשיו אני רואה שהבן זוג מתעניין אבל לא מתעלף מגאווה והתרגשות בכל פעם שאני יוצאת מהחדר עם המחט המשומשת.
ופתאום אמא שלי אומרת שהדבר הכי חשוב זה לא להתמקד בזה ולא לחשוב על זה. 
וחברה שלי מחכה לספר לי שהיא בהריון כי היא לא יודעת איך אני אגיב (בשמחה אדירה אגב!)

כבר עכשיו אני מבינה, שאני הולכת להיות החברה הכי טובה של עצמי בדרך הזו.  
שאני אהיה זו שגאה בעצמי עם כל זריקה. 
שאני אהיה זו שאקלף את עצמי בבקרים לבדיקות, גם כשהגוף כואב ועייף והלב עצוב. 
שאני אהיה זו שאצרך לייצר לעצמי רגעים שמחים, ברגעים הכי עצובים. 
שאני אהיה זו שאבחר איך לנהל את המצב ואיך להתנהל. 

ואני אבחר, ואנהל, ואייצר...
אבל עכשיו, ב 11 וחצי בלילה... 
אחרי עוד זריקה (למה זה עדיין כואב כל יום מחדש?!)
אני ממש לבד. 
ואני רוצה לדבר על זה עד שיגמרו לי המילים והדמעות. 
ואני רוצה לשתף בכל חוויה, בכל פיפס, בכל תחושה, בכל פחד, בלי לחשוש להעמיס. 
ואני רוצה שמישהו יגיד לי שאני גיבורה, מדהימה, אמיצה, למרות שרעבק - כולה תקעתי מחט בעצמי, אנשים עושים את זה מבחירה מדי יום!
אני לבד.
0 תגובות